התעוררות

ופתאום אתה מוצא את עצמך תוהה איך הגעת למצב מוזר שכזה. אחרי שהלכת בתלמים השחורים ושטת על פני דמעות של אחרים במעלה הזרם (כי אתה לא דג מת) אתה לרגע פוקח את העיניים מאותו חלום ורואה שזו כבר שעת צהריים מאוחרת, וכמה שאתה שונא להרגיש שהיום בוזבז בשינה. הקרקע המוצקה זרה לך ולכן רעד עובר בגפיך התחתונות. אם היית יכול היית נופל לאותו מקום מוכר שבו מחשבות נצבות האחת כנגד השניה וברגע קל ומצמוץ עיניים הן שולפות את אקדחיהן המעשנים ומנסות להוריד האחת את השניה. אבל הקרקע לא נפערת וצעדי התינוק נהפכים יציבים מהזכרונות על קרקע אחרת, מולדת שעזבת לפני שנים רבות וכמעט ושכחת שחיית יבשה אתה. השאלות מגיחות באיחור קל, אך חברותיך האהובות, אולי היחידות, עדיין ספוגות במי האוקיינוס וצדפים מסתירים את איברהן הצנועים. העננים מבשרים על גשם. איזו מחשבה מוצדקת, אתה טופח לעצמך על השכם – עוד מעט נחזור לישון ובינתיים נצטרך להלך ולחפש עוגן של ספינות אחרות ואולי סתם נשב תחת עץ הדעת.

תה יסמין חלק ג'

מאחר והאנשים שעבדתי עמם לא הבינו מדוע נטשתי כך את החלום של אימהותינו הם קטעו כל ענף תקשורת בינינו מחשש שיזדהמו גם הם במחשבות על חיים אחרים. אחרים במה, זו הייתה השאלה שנותרה ללא מענה. לא ראיתי אנשים מאושרים שיכולתי לשאול אותם מה הסוד. באופן כללי לא הכרתי מספיק אנשים כדי להבין איך להקים מאותו הבור סולם שיאפשר לי לגעת באותו אור. 

מובטל. חצי שנה ישבתי בבית אימי ונסעדתי על ידה. בגיל עשרים ושש הייתי מבלה את זמני בשיטוט וריגול אחר חברים מהתיכון ומהצבא, קשר חד צדדי ומהותו "חיפוש אחר תשובות ולא חטטנות גרדא", ככה הייתי מרגיע את עצמי ברגעי פקפוק עצמי. 

באותו הזמן התפלאתי מאיך כל האנשים האלו זוכים בכל הדברים שכלל לא מגיעים להם. אנשים שלא התאמצו, שלא מכירים לפיתה חונקת של אמם, שלא יודעים להסתתר בחדר האמבטיה בזמן שבחוץ מתחוללת סערה בה ניצקות צעקות בעשן סיגריות סמיך. למה להם יש חבר והיא כבר התחתנה. איך זה ששניהם נסעו לארצות הברית ללמוד והם כל כך שמחים בתמונות שלהם. וכולם מצלמים את עצמם יושבים בכל מני מקומות עם כל מני אנשים, מצלמים כדי להראות לאנשים אחרים כמה כיף יש בעולם, איך כולם מחויכים, מחובקים ונהנים. לעמוד על הטעות שלי, לצחוק על הדרך שבה בחרתי. אני זוכר אותה אומרת "תעזוב. תעזוב עכשיו," ולוקחת את היד מחכי, מחזירה אותה לסדין הפרוש על הכורסא.

תה יסמין - חלק ב'

כשהייתי קטן אמא אמרה לי שאני צריך להיות מתכנת מחשבים. באותה התקופה המחשבים צצו בכל מקום וכל מי שידו הייתה בדבר, כסף היה בידו. חוץ מאותם אנשים אף אחד לא באמת הבין מה זה אומר להתעסק בתחום הזה, אבל זה נראה רווחי לכולם. מעולם לא ביררה מה צריך ללמוד, לא בדקה אם מישהו יכול לעזור, להמליץ או להיוועץ עמו. הייתה רק אומרת שבזה כדאי לי לעבוד, חושפת את שיניה במה שאני הייתי יודע לפרש כחיוך, ומתנה את אהבתה בכך שאבחר בדבר הנכון. לאחר מכן, הייתה עוזבת אותי לנפשי. היא תמיד סמכה שאדע כבר לעשות מה שצריך.

והאמת היא, שסיימתי לימודי הנדסת תוכנה באוניברסיטאת בר-אילן לפני חמש שנים. במבט לאחור, גלגלי הזמן באותן חמש השנים נעו בקצבם האחיד, אם כי אסור לי לשכוח כיצד באפיסת כוחות דחקתי בציריהם שאל להם להפסיק לרגע. לא, ודאי כל אחד יחשוב שמתוך סבל גרגירי החול התמהמהו מלהישפך, המצב היה גרוע בהרבה. זה לא היה סבל מדבר כלשהו, אהבתי את החברה שעבדתי בה, אהבתי את האנשים והמשכורת הייתה לא רעה. באותו הזמן אמא הייתה מלאת אנרגיות ואת שערה היתה צובעת באודם לפחות אחת לחודש, שלא יראו את השורשים. אבל בפנים הרגשתי שאני תלוי על חבל במצולות החשיכה, כלוא בעצמי, סטטי. צינוק שהוא גוף אדם, שמור מפני כל כוויה או טיפות של גשם ראשון. 

אז קצת אחרי פחות משנה שבה עבדתי בחברת המחשבים "הכי גדולה בישראל" הייתי שומע את אמי מספרת בטלפון לכל מאן דבעי, התפטרתי. את זה, היא פחות סיפרה.