מאחר והאנשים שעבדתי עמם לא הבינו מדוע נטשתי כך את החלום של
אימהותינו הם קטעו כל ענף תקשורת בינינו מחשש שיזדהמו גם הם במחשבות על חיים
אחרים. אחרים במה, זו הייתה השאלה שנותרה ללא מענה. לא ראיתי אנשים מאושרים
שיכולתי לשאול אותם מה הסוד. באופן כללי לא הכרתי מספיק אנשים כדי להבין איך להקים
מאותו הבור סולם שיאפשר לי לגעת באותו אור.
מובטל. חצי שנה ישבתי בבית אימי ונסעדתי על ידה. בגיל עשרים ושש הייתי
מבלה את זמני בשיטוט וריגול אחר חברים מהתיכון ומהצבא, קשר חד צדדי ומהותו "חיפוש
אחר תשובות ולא חטטנות גרדא", ככה הייתי מרגיע את עצמי ברגעי פקפוק עצמי.
באותו הזמן התפלאתי מאיך כל האנשים האלו זוכים בכל הדברים שכלל לא
מגיעים להם. אנשים שלא התאמצו, שלא מכירים לפיתה חונקת של אמם, שלא יודעים להסתתר
בחדר האמבטיה בזמן שבחוץ מתחוללת סערה בה ניצקות צעקות בעשן סיגריות סמיך. למה
להם יש חבר והיא כבר התחתנה. איך זה ששניהם נסעו לארצות הברית ללמוד והם כל כך
שמחים בתמונות שלהם. וכולם מצלמים את עצמם יושבים בכל מני מקומות עם כל מני אנשים,
מצלמים כדי להראות לאנשים אחרים כמה כיף יש בעולם, איך כולם מחויכים, מחובקים ונהנים.
לעמוד על הטעות שלי, לצחוק על הדרך שבה בחרתי. אני זוכר אותה אומרת "תעזוב.
תעזוב עכשיו," ולוקחת את היד מחכי, מחזירה אותה לסדין הפרוש על הכורסא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה