ופתאום אתה מוצא את עצמך תוהה איך הגעת למצב מוזר שכזה. אחרי שהלכת
בתלמים השחורים ושטת על פני דמעות של אחרים במעלה הזרם (כי אתה לא דג מת) אתה לרגע
פוקח את העיניים מאותו חלום ורואה שזו כבר שעת צהריים מאוחרת, וכמה שאתה שונא
להרגיש שהיום בוזבז בשינה. הקרקע המוצקה זרה לך ולכן רעד עובר בגפיך התחתונות. אם
היית יכול היית נופל לאותו מקום מוכר שבו מחשבות נצבות האחת כנגד השניה וברגע קל
ומצמוץ עיניים הן שולפות את אקדחיהן המעשנים ומנסות להוריד האחת את השניה. אבל הקרקע
לא נפערת וצעדי התינוק נהפכים יציבים מהזכרונות על קרקע אחרת, מולדת שעזבת לפני
שנים רבות וכמעט ושכחת שחיית יבשה אתה. השאלות מגיחות באיחור קל, אך חברותיך
האהובות, אולי היחידות, עדיין ספוגות במי האוקיינוס וצדפים מסתירים את איברהן הצנועים.
העננים מבשרים על גשם. איזו מחשבה מוצדקת, אתה טופח לעצמך על השכם – עוד מעט נחזור
לישון ובינתיים נצטרך להלך ולחפש עוגן של ספינות אחרות ואולי סתם נשב תחת עץ הדעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה