כשהייתי קטן אמא אמרה לי שאני צריך להיות מתכנת מחשבים. באותה התקופה
המחשבים צצו בכל מקום וכל מי שידו הייתה בדבר, כסף היה בידו. חוץ מאותם אנשים אף
אחד לא באמת הבין מה זה אומר להתעסק בתחום הזה, אבל זה נראה רווחי לכולם. מעולם לא
ביררה מה צריך ללמוד, לא בדקה אם מישהו יכול לעזור, להמליץ או להיוועץ עמו. הייתה
רק אומרת שבזה כדאי לי לעבוד, חושפת את שיניה במה שאני הייתי יודע לפרש כחיוך, ומתנה
את אהבתה בכך שאבחר בדבר הנכון. לאחר מכן, הייתה עוזבת אותי לנפשי. היא תמיד סמכה
שאדע כבר לעשות מה שצריך.
והאמת היא, שסיימתי לימודי הנדסת תוכנה באוניברסיטאת בר-אילן לפני חמש
שנים. במבט לאחור, גלגלי הזמן באותן חמש השנים נעו בקצבם האחיד, אם כי אסור לי לשכוח
כיצד באפיסת כוחות דחקתי בציריהם שאל להם להפסיק לרגע. לא, ודאי כל אחד יחשוב
שמתוך סבל גרגירי החול התמהמהו מלהישפך, המצב היה גרוע בהרבה. זה לא היה סבל מדבר
כלשהו, אהבתי את החברה שעבדתי בה, אהבתי את האנשים והמשכורת הייתה לא רעה. באותו
הזמן אמא הייתה מלאת אנרגיות ואת שערה היתה צובעת באודם לפחות אחת לחודש, שלא יראו
את השורשים. אבל בפנים הרגשתי שאני תלוי על חבל במצולות החשיכה, כלוא בעצמי, סטטי.
צינוק שהוא גוף אדם, שמור מפני כל כוויה או טיפות של גשם ראשון.
אז קצת אחרי פחות משנה שבה עבדתי בחברת המחשבים "הכי גדולה
בישראל" הייתי שומע את אמי מספרת בטלפון לכל מאן דבעי, התפטרתי. את זה, היא
פחות סיפרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה