תה יסמין - חלק א'

האבדות הגדולות של החיים שוכנות בעבר. הדברים שלא בחרנו לעשות נכון ירדפו אותנו כל יום, גם אם לא נחשוב עליהם. והקטע הכי עצוב הוא שלפעמים אותן אבדות, מעולם לא היו בנמצא. ככה יצא לי לא להכיר את יסמין.

"עוד הפעם לא קמת?" העירה אותי אמי  כבדרכה כל יום בזמן שהמנגינה מהטלפון הסלולארי ממשיכה בדרכה הצוהלת. בכל ערב אני מכין את השעון המעורר לשש בבוקר, ובכל בוקר אמי באה להשכים אותי בשש וחמישה, אחרי שקמה בעצמה מהחדר הסמוך לקולות הניגון הצורם.
"אתה חייב לבדוק את זה," הייתה אומרת בזמן שקמטיה מתעמקים לאחר רפיון הלילה. "כל בוקר אותו הסיפור." בעבר הייתה אומרת את זה בנימה הרבה יותר פולנית, אם אפשר לומר, אבל אחרי שנתיים, אולי שלוש הייתה מוציאה את המשפט כבדרך אגב וחוזרת לישון.

כשאני יוצא מהבית אני תמיד בודק אם הצליחה לשוב ולהירדם. לרוב פניה המקומטות מאובנות ונשימות כבדות מלוות בחרחור קל מהלכות בנעימים בחדר. אלא שיש ימים שאמי שוכבת במיטתה ונועצת בי את עיניה המזוגגות בדממת סהר. באותם ימים אני מרגיש שהפנים שלי לפתע מתמלאים כולם קמטים והעור הרופס מאיים לחנוק אותי. אני מביט בה לרגע אחד ויוצא במהירות, מותח את העור ונושם לרווחה.

יהיו כאלה שיגידו שלא יצא ממני כלום, שנועדתי לדברים גדולם בהרבה. בסוף מה שאני עושה, זה למכור כרטיסי טיסה וחופשות לאנשים שאילת נמאסה עליהם והמודעות בעיתון הצליחו לשכנע אותם שהמלונות הכל כלול ביוון ובולגריה הם טובים יותר מכל מקום שהיו בו עד היום. בוותק שלי הייתי יכול כבר לקבל קידום, להיות אחראי משמרת או לעבור למחלקה שמוכרת טיסות קצת יותר רציניות, או לפחות למחלקת הדקה ה-90 שהבונוסים שם גדולים יותר, אבל אני עדיין רואה בעבודה הזו לא יותר מעבודת מעבר.