המוות קורא לה. הוא מושיט את זרועו השברירית קדימה, כה חיוורת וצנומה.
"בואי ילדתי," הוא לוחש לעברה ומחווה עם ידו, "את עייפה, בואי לישון"
העניים שלה נעשות כבדות, לאט לאט הן נסגרות ונעצמות. המוות אופף את גופה ברוח חמימה. הידיים נשמטות והנשימה מתעמקת.
"בואי ילדתי," הוא חוזר שוב "שינה ערבה."
והיא מתמסרת, מתמסרת כמו שלא התמסרה לאף גבר בחייה. בפנים המחשבות מאטות, הווליום נחלש ובכל זאת היא מצליחה במאמץ קטן לחשוב "רגע, אני לא מוכנה" אך בחוץ נשמע רק פיהוקה העדין.
עוד רגע ישק לה המוות, ימצוץ את כל המתח ויתן לה לישון שינה מתוקה. הגוף הכבד מתמסר אליו והמחשבה נאנקת מכאב.
"בואי אלי.. עכשיו טוב" הוא לוחש על אוזניה.
עוד נשימה אחת נותרה לה . שאיפה עמוקה ונשיפה שנחתמת בנשיקה. אותה נשיקה שציפתה לה כל חייה, כה אמיתית וחיה ואך לרגע קט נשמטה המחשבה ונמסרה באהבה לאין קץ המושיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה