ימים אפורים בלי טעם מגיעים. הם סערה במסווה של שקט, מלחמה בין משמעות לחוסר משמעות.
זה הוא קרב על קיום עצמי, על האדם הקטן שיושב בפנים ומתלבט. עינו מתרוממות לשמיים , גופו המפולש ברפש מתקשה, פיו נשמט לרפיה וידיו תומכות בראשו הכבד.
טיפות מחלות מתיזות לכל עבר, משחררות את ריח האדמה מעלה, מפרות זרעים של מחשבות, זרעים של עשיה. על גדם העץ הוא יושב ,כעת משפיל מבטו, גופו מתכסה במי השמיים, דמעות של נשמה.
הוא פורץ בלי ניע, שומט קרקע תחת אצבעות רגליו. זה היום הגדול הגיע, היום בו יראה הכל.
אך רק לרגע קט, שאף נשימה עמוקה של אוויר צונן, עצם עינו, הרפה ביטנו ונתן לגשם לשטוף הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה