ישבתי לי בחדר חשוך. הכיסא עליו ישבתי היה נסבל, לא יודע באיזה צבע היה הריפוד אבל הוא היה קרוע. לא פחדתי מהחושך, גם לא ידעתי מה יש בחדר, אבל עם הזמן התרגלתי והחדר היה לביתי. הקירות סיפרו לי בערגה על אנשים יותר אמיצים שכבר ישבו בחיקם. אנשים שממש קמו והלכו ואפילו מצאו כפתור מיוחד שמכבה את החושך. ניסיתי להסביר "באמת שלא נורא לי ככה.." אבל הם לא ממש הקשיבו והמשיכו להתלחשש על ביישנותי הרבה. דאגה הם לא הראו.
יום אחד, כנראה בטעות, נכנס מישהו לחדר מפתח שכמוהו עוד לא ראיתי. הוא מישש את הקיר ונגע במשהו שהדליק נורה בדיוק מעל ראשי. "מה אתה עושה פה לבד?" שאל אותי אותו אחד. לא ידעתי מה לענות כי לא היתה לי תשובה אז פשוט הרמתי את הראש מעט ועשיתי הבעה של לא יודע. ומאז היה אור.
בחדר פתאום ראיתי את השעון והכוננית, אפילו ארון עמד לו באחת הפינות. כולם עומדים על תילם מנומנמים והינה נדלק האור וכולם התחילו לדבר בלי הפסק. הזיכרונות פרצו מהסדקים והקירות סוף סוף השמיעו קולות שמחה. הריפוד של הכיסא התגלה כאדום ומתחתיו פרוס שטיח שחור. לעיתים נכנסו עוד אנשים, ואני שרגיל לפטפט עם קירות למדתי את שפת החברה. שוב התרגלתי, אם פעם לחשוך הרי עכשיו לאור.
שנים ככה הסתובבתי בחדרי המואר, אנשים שהכרתי נשארו ולאחרים לא הרשתי להיכנס. אלא שלגורל תוכניות אחרות- בהתחלה היינו ארבעה בחדר ובלי משים לב אחת יצאה. בעקבותיה נשר עוד אחד ויצא דרך מסגרת הדלת. אחרונה חביבה הביטה בי במבט מעט עצוב "קצת קשה רק אנחנו" והינה היא נעמדת ויוצאת מהחדר רגע אחרי שסגרה את האור.
והחושך חזר בשנית. אבל עכשיו אני מפחד ממנו- מי יודע איזה יצור רובץ לו שם בעלטה. "הכיסא" חשבתי בעודי ממשש את דרכי אליו. החושך חודר לכל, אבל הכיסא עודנו עומד על השטיח השחור.
עתה יושב אני עליו בפחד ובליבי חרטה על שחדרי הואר באור ונפשי בצער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה