אדון הזמן

אדון הזמן מביט על העולם באותו חיוך מפוקפק. הוא עצמו כבר לא זוכר מתי הכל התחיל ובטח כיצד. מה איכפת לו בעצם, עם השנים הוא למד להסתפק במועט. הוא דוחף את העולם ומביט מהצד באותו הרגע גם יחד, וזה מספיק לו. אם היה קורא שורות אלו היה מתמלא שמחה גדולה. הוא אף פעם לא מקבל את ההערכה שמגיעה לו היה אומר. או שהזמן לא עובר או שהוא חולף ביעף מתלוננים כולם. אבל בגילו המתקדם עם השמיעה החלשה הדברים חולפים על פניו והוא ממשיך להנהן חזרה עם אותו חיוך, מעלה ומטה , כאילו הבין או שהיה איכפת לו.
פעם הוא היה ממש אדון- עם כל החליפה משובצת והמקל המהודר. אבל זמנים השתנו והיום המראה כבר לא חשוב לו. כלומר, הוא עדיין אל, ודווקא זה קצת מתחיל להציק לו.
העיניים מאחורי תחתיות הבקבוקים כבר בקושי מזהות מה חולף מולן, ורק הצבעים שחולפים מולו וכל האנשים שבאים משום מקום וחוזרים לאותו כלום תמיד הפליאו אותו. אותה עזות מצח וחוצפה תמיד עיניינה אלים, כולם יודעים את זה.
אותו בחור זקן לא מביט לאחור, פניו גם אינן מופנות קדימה כמו שכולם חושבים. הוא רק עומד לו שם, מסתכל עלינו ממש בזה הרגע , מביט ומהנהן עם אותו החיוך.