הדרך למטה

הוא היה מביט לצדדים, מביט לכל עבר אל ההרים והכפרים שחלפו בהרף עין.
הצבע הירוק והאפור התערבלו זה בזה ורוח חונקת טפחה על פניו בקרירות . הוא רץ , לא מביט אחורה.

"הם באים" היה לוחש לעצמו, נאבק בנשימה הכבדה . "מה הדרך הנכונה? היזכר!" ציווה על עצמו בתוך ראשו. הוא אינו לבד זה לבטח. ההתנשפויות נהיו בלתי נסבלות ודרך העפר נעשתה בוצית. הזמן לא עומד מלכת ועליו להחליט. להחליט ולהמשיך לרוץ כי מי שמפסיק, אינו יכול להמשיך עוד.

הוא החליט לסטות אל תוך היער, העצים הגבוהים הטילו עליו את מרותם אך גם הצליחו להעניק לו תחושת ביטחון מוזרה , כזאת שהרגיש רק לפני זמן רב כשלא היה עוד בדרכו הארורה.

במחשבותיו היה נאחז בתקוות שווא, הוא היה ממשיך לתור את האדמה , חורש וזורע בה את כל זיכרונותיו. " אתה אף אחד" היו לוחשות הרוחות , "שום כלום שלא יודע דבר" .
רגלי הזמן ממשיכות לשאת אותו הלאה עמוק יותר.

אל ההר הגיע כעבור כמה ימים. וכשיגע לפסגה, לא יראה דבר. רק ירידה תלולה שממנה התחיל את אותו המסע.