מעת לעת תחושת דיכאון מתפשטת בנבכי מחשבתי . מאז שנולדתי חינכו אותי, ופה לאו דווקא הכוונה להורים, שהאושר הוא הדבר החשוב ביותר . שהאושר הוא המטרה של החיים, או לפעמים בעצם , אושר משמעו חיים. אותן מחשבות צצות בדיוק באותן מקרים שאף אחד לא רוצה לפגוש בהם. אותן מדרונות, בקרים רעים. אותם ימים שפשוט הכל לא בא בטוב. עולם שחור יש לנו.
ואז אני פשוט מדמיין עולם אחר. לפעמים עולם שבו הכל הולך לפי דרישותי, או עולם שבו הצדק קיים. עולם צבעוני ועולם של חברים, עולם עם שלום ועולם שבו אני עשיר. כל כך הרבה סיבות להתלונן מצדיקות לפחות מספר דומה של עולמות. בין אותם עולמות מתחבאים עולמות יותר ביזראיים. עולם שבו כל האנשים עטופים שקית פלסטיק הוא אחד מאותם עולמות. בעולם הזה אנשים עומדים בחוץ ולא מרגישים את מגע הרוח, נוגעים ומתחבקים תוך שהשקית נדבקת לעורם. אנשים שעומדים בגשם, אך מעולם לא זכו להרגיש את הרטיבות והרעננות של מטר קריר. עולם של שקיות פלסטיק. מעבר לזה שהעולם הזה הוא בטח מאוד לא סבבתי וירוק , אותו עולם דווקא משקף משהו על העולם שלי הפרטי, ובכלל זה העולם ששיך שם בחוץ לכולנו.
כשמזלי לא שופר עלי ואני נכנס לאותם רגעי שפל אני לפעמים מהרהר באותו עולם, אותו עולם של שקיות פלסטיק. בלי להרגיש דבר מלבד מגעה של השקית. ובאמת יכולים להיות אנשים כל העת שמחים ומאושרים? חוששני שלא. לחיות בלי דיכאון זה לחיות כששקית ניילון לנפש. כפי שבלי רע אין טוב , בלי דיכאון אין אושר. צריך לדעת להעריך את אותם רגעים בתחתית, הם שנותנים לנו את האפשרות יום אחד להיות מאושרים, להרגיש שמחה, ולדעת ולהעריכה כי היא לא נצחית.
אח, לשקוע במחשבות זה נחמד מעת לעת. בטח כשאני בדיכאון . השאלה היחידה שצריך לשאול היא למה עכשיו?!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה