זמן הכתיבה של הלילה

השמש מאירה עכשיו מקום אחר, קרניה טופחות בחמימות על אדמה אחרת, ארץ אחרת.
מאורה ומצבעי השמים התכולים נהנים עכשיו אנשים אחרים. ובאמת- מגיע גם להם.

בלילה אחרי שסחבתי עוד יום כנטל גולשות המחשבות מחוריהן ורצות הלוך ושוב בראשי בחוסר שקט ובמאין התקף שיגעון עד אשר אשיג עט ונייר או שאניח את אצבעותיי על לחצני המקלדת ואניח לאותן מחשבות להיפלט אל העולם ולצעוק את ביש המזל שעל בסיסו הן קימות.

ומוזר שזה תמיד בלילה, באמת – אולי אותה ציפור נפש מדוכדכת בשעות האלו ואולי אפסו כוחותיי מלחשוב שהכל יהיה בסד- כי לא הכל יהיה בסדר.

זו טעות לחנך ילדים שיש להם זכות בחירה , שרק אם הם ירצו וישקיעו מספיק הם יצליחו ויגיעו למעוז חפצם. אותם ילדים גדלים להיות אותם פנטזיונרים שנופלים כמו זבובים באש של המציאות. ככה אני גדלתי לצערי, וכן, נכבתי מהאש ואני לא יכול להוציא את זה מהראש שלי. בלילה הכל יוצא החוצה , הרפש נוטף מהסדקים, מהתחבושות – מהתקווה.

זהו לא עוד סתם דכדוך או אפילו דיכאון קליני, זו הכרה במציאות המכוערת כפי שהיא- ערומה , זקנה בלה. אותם כוחות שבאים בכל יום רגיל נשטפים במהרה ובזמן השפל מותירים את האמונה כדג בלי מים , כולו מפרפר על הבוץ האפרורי מנסה בלי שום סיבה להגיע למים.

כן, גם הדג הזה מסריח.