אדם מחזיק בסורג ומנענעו, מנסה לפרוץ לחופשי, אך ללא הועיל. תוגה מחלחלת בבשרו, מתפשטת מהלב לכל אותם נימים צפופים. בעינים קהות מביט מטה , רגליו עטופות שמא יחשפו שמץ ממנו. כמה חסרה אותה טפיחה, אותה תמיכה מחממת. אותו ראש מהנהן אבל כזה שמתחתיו לב פתוח.
איפה משיגים היום אהבה הוא שואל, איפה יודעים מה נכון, שמה שהינו עושה טוב? מתחת לשכבות אפר, מתחת לשכבות חיים שחלפו מסתתר אותו אדם , הוא לא מסכן – אין מה לרחם עליו. הרי הוא הכניס עצמו לשם , ועם זאת – כמה שהוא צמא לאותם רחמים , שגם אותם אם יבואו במקרה, יטיח תמורתם מרה.
"אטום" הוא חוזר ואומר, חוזר ובודק .חושש מהאור , חושש שיחשפו אותו , שהוא אינו ככולם . חושש שימצאו את הנקודות הרגישות, את הפינות הלא מחודדות. ישוב, ומבטו לרצפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה