שבירה, פתיחה, מבט, אחיזה, הפרדה – ושוב חוזר חלילה. לפעמים זה מה
שאנו עושים חיים שלמים. מנסים לחלק לגורמים את מה שהורכב כבר, מתאמצים להבין את
השלם על סמך מרכיביו. שוב ושוב, כמו מעגל חיים אותו תהליך מתרחש בנסיון בנאלי
להבין טוב יותר את הבחוץ, לגלות את הבפנים ואולי בכך להבין טוב יותר את עצמנו.
זריקה. את כל מה שלא נחוץ לנו עצמו אנו זורקים, מתעלמים מהתפקיד של
החלק הזה ומעלים על שפתינו זווית באשר ליכולתנו להסיר את הטפל מהעיקר. הקליפות
הלבנות נראות לאחר מכן מרוסקות ומרוחות בריר – שארית המשמעות שאוחזת בחלקה המושלך.
ויש שיגידו שאנו עושים טובה וחושפים את הטוב מהמשמים. שאנו יוצרים דבר
חדש, בעל משמעות ומרכיבים חדשים, מעורר התפלאות וערב לחיך. אך הם שכחו מאין באו,
כיצד הם עצמם נוצרו ומניחים לשפתיהם למלמל את המילים בלי להביט סביבם או להריח את
הסרח שבקרבם.
חיים. היינו רוצים שיכילו רק את אותם הדברים שאנו בחרנו בם. שיעלו
ניחוחות של שוקולד ווניל, של קרמל ואגוזים. ויש כאלה שהולך להם ובחיקם מונחות
התבניות – אלא שבגבם אותן שאריות מעלות רפש מאיימות להתמוטט ולהטביע אותם בשברי הביצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה