הבט,

הבט, לשם, רחוק יותר. כלומר, אני מתכוון מעבר לים. נו.. מאוד מאוד רחוק. אתה רואה עכשיו?

כן, בדיוק שם. נכון רחוק? לשם אני רוצה להגיע.

לשם? שאלתי בתמיהה.

כן! למה, אתה חושב שאני לא יכול?

לא, לא, חס וחלילה . אני פשוט לא מבין איך תגיע לשם. ועוד בשביל מה?

פרצוף מאדים, מכווץ עיניים הפונה לעברי. מה זאת אומרת איך? בדיוק כמו שכל השאר עשו את זה.

שתיקה.

ואיך תסתדר שם לבדך? נחה עלי נפשי.

לבד? אתה צוחק עלי. לבד זה עצם הענין. הוא נרגע, ותוך כדי נשימה עמוקה הפנה את ראשו שוב אל עבר האופק.

טוב, אז אני מניח שכאן אנחנו נפרדים, אמרתי.

לא, לא. הוא צקצק בלשנו. בזה הרגע אנחנו רק מתחילים להכיר אחד את השני. אולי יום אחד תבוא לבקר אותי.

אולי.

זה יהיה ממש משמח.. אחרי שלא מתראים הרבה זמן, תמיד נזכרים רק ברגעים הטובים. הוא נאנח.

כן, השבתי.

השמש שוקעת, הרוח נושקת לפני הים, שמחזיר אהבתו בגלים. וריח, לא סתם ריח - ריח מלוח של ים מתפזר לכל עבר .

ביליתי פה משך כל חיי. הוא זרק לאוויר, אולי כדי להשאיר חותם על צלילי הגלים.

כן, אני בטוח שתחסר. אני לא מבין למה אתה הולך. ועוד כל כך רחוק.

הסברתי לך כבר, ולא פעם אחת . זה מיותר.

אולי לעולם לא אבין.

הוא קם. הטביע את סימן כפות רגליו על החול הרך. להתראות ! הוא הסתובב ונופף בידו.

המשכתי להסתכל, רק לבדוק אם הוא באמת יצליח.

הוא נכנס לים, הוא אף פעם לא אהב להירטב אמרתי לעצמי בעודי צופה .

קמתי אחרי שעה קלה. שום סימן לא נראה מהים, חזרה לבדי אל עבר הבינינים הגבוהים.