כמו הרבה דברים שמרכיבים יחד אופי של בנאדם, לפסימיות ולאופטמיות יש הצדקה אבולוציונית כלשהי , אבל את האמת – זה לא ממש מענין.
מה שכן מענין לעומת זאת זה המניעים לאופטמיות ולפסימיות. אם נקח את הנושא הזה רציני נראה שרבים מהפילוסופים המודרנים הפכו פסימיים יותר ויותר עם הזמן.
לא כל מה שפילוסופים אומרים זה נכון , זה לבטח , אבל ניתן להבין ולראות דברים נסתרים דרך עניהם וכתביהם.
נקח את ניטשה ושופנהאואר, שניהם חיו חיים די פסימיים . הם ציפו לגדולות והאכזבות שלהם מהחיים , מהאדם , מהחברה ומהגורל הפכו אותם למדלדלים .
אם יש מסכנה מתבקשת מכך היא שככל שהאדם מסתכל יותר החוצה ויותר איכפת לו מהאדם , מהחברה , מהסביבה , מהגורל ומכל דבר אחר שלא קשור לו עצמו – הוא יותר פסימי .
זה לא טוב , זה לא רע .אבל אכן, אופטמיות היא אכן פשוט אנוכיות או הדחקה . רבות הדרכים למסכי עשן שישקיטו את מצפון האדם – מדת, התבודדות ועד לשיגעון .
פסימיות היא ההתמודדות עם המציאות המתבטאת בעמידה איתנה אל מול הגורל .
אז עד כמה איכפת לך ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה